בתחילתו של עידן האינטרנט העלאה ושיתוף תכנים לאתרי האינטרנט מבחינה משפטית הייתה זכות השמורה למנהלי האתרים בלבד, כך יכלו הם לפקח על התכנים באתר מבחינת מקורם של התכנים וזכויות היוצרים המגנים עליהם.
הדור השני של יצירת תכנים באינטרנט הנקרא ווב2 משתייך לגולשים עצמם ולתכנים אותם הם מעלים, הפיקוח על תכנים מסוג כזה הוא קשה ולא תמיד אפשרי ולעתים האינטרסים של בעלי היצירות אינם מוגנים.
היום כל אחד כמעט מבצע חלק בדבר שנקרא שיתוף תכנים באינטרנט, כולנו משתפים סרטונים, תמונות וסרטים ברשת האם התכנים אותם מעלים הגולשים מוגנים על ידי הקריטריונים המוסריים שנקבעו באמנה בנושא זכויות היוצרים באינטרנט? והאם הם מוגנים מבחינה לגאלית כפי שקובע חוק זכויות היוצרים.
חוק זכויות היוצרים – שיתוף תכנים באינטרנט
ב 1996 נחתמה אמנה של ארגון זכויות היוצרים העולמי הנשענת על חוקי האתיקה לפיה הזכות הבלעדית ליצירות השונות אשר עולות לאתר האינטרנט שייכת לבעל היצירה בלבד.
מדינת ישראל אינה חתומה על האמנה ועל כן היא אינה מספקת הגנה אתית לבעלי יצירה.
כל התכנים אשר נמצאים באינטרנט נכללים תחת ההגדרה קניין רוחני – כל נכס שאינו בעל קיום חומרי כמו פטנט, סימן מסחרי, זכות יוצרים. זאת אומרת שכל הגיג שהועלה על ידי גולש בפורום כלשהו באינטרנט הוא נכס המוגדר כרוחני.
החוק המגן על זכויות היוצרים קיים בישראל כבר משנת 1911 אך ב 2007 נוספו שינויים לחוק אשר מאפשרים לכל מי שהוא לא היוצר להעתיק את התוכן ובלבד שהעתקה זו תיעשה למען שימוש הוגן בתוכן .
אמנם החוק מציין מהו "שימוש הוגן" במילים לימוד, סקירה, דיווח עיתונאי ועוד, אך המילים שנבחרו מעורפלות ולכן פתוחות לפרשנות הן על ידי המשתמש והן על ידי בית המשפט.
מה שנובע מכך הוא שבפועל קשה מאוד להכריע בנושא זכויות יוצרים באינטרנט.
הקשיים להוכיח דבר מה הם אף רבים ממה שהוצג כאן מפני שיצירה שעלתה לאינטרנט לא
ניתנת למעקב וקשה מאוד להחליט מתי חלה עבירה על החוק.
מה שעומד מאחורי האפשרות לתת לכל גולש להעתיק תכנים היא זכות ההעמדה לרשות
הציבור המופיעה לצד החוק לזכויות יוצרים, בשל כך שיתוף תכני לימוד למשל הוא תחום הנהנה
מהגנת החוק ואינו מהווה "שימוש שאינו הוגן".
אותו חוק גם קובע מה לא נכלל תחת הגנת החוק לזכויות יוצרים; מחשבה, חדשות, מושגים
מתמטיים, ועובדות ונתונים, אלו הם לא קניינים רוחניים מפני שמחשבות שאינן באות לידי ביטוי
ביצירה הן לא משהו שניתן לדון לגבי מקורו, ושאר המונחים שאינם נהנים מהגנת החוק הם נחלת
הכלל מעצם קיומם.
אין זו התנגשות בין מה שקבעה האמנה לבין החוק לזכויות יוצרים?
החוק לזכויות יוצרים הנותן את האופציה להעתיק תכנים הנמצאים באינטרנט, גם אם מדובר
בשימוש הוגן בתכנים, הוא אינו מוסרי על פי אמות המידה של האמנה של ארגון זכויות היוצרים
העולמי כי הוא נסמך על שימוש בקניין של אדם אחר. אילו היה מדובר בקניין חומרי ספק אם החוק
היה מאפשר להעתיק קניין חומרי מקורי מבלי לחשוש מפגיעה במוסר.
האם העמדה לרשות הציבור כמוה כהפרה של זכות היוצרים?
נראה כי קיימת סתירה בין החוק לבין הזכות למרות שלכאורה החוק מכיל את הזכות. החוק מכיר
ביוצר כבעליו החוקיים של יצירתו ובזכותו לפרסם את יצירתו בכלי האינטרנט, ועם זאת החוק מעמיד
את היצירה לרשות הציבור ונותן לה לעשות בה כרצונו. האם היוצר המעלה יצירה בוחר בעצם
המעשה הזה לשתף את יתר הגולשים בתכנים שלו או שמא צריכה להיות שמורה לו הזכות להגן
על יצירתו מהעתקה?
שיתוף התכנים באינטרנט אינו מפותח דיו מבחינה משפטית במדינת ישראל, המציאות המשתנה
בקצב האינטרנט מצריכה חוקים המשתנים בקצב אחיד איתה. לעת עתה נאלץ להסתפק בחוקים
שאינם עומדים בקצב ומדשדשים מאחור.
אולי יעניין אתכם לקרוא:
